מדינת ישראל נ' חוות הכלבים בכפר הירוק (2006) בע"מ ואח'

החלטה

נגד הנאשמות הוגש כתב אישום בגין העסקת עובד זר בלא היתר ובלא חוזה עבודה כדין (עבירות לפי סעיף 2(א) ו - 2(ב) (2) לחוק עובדים זרים, תשנ"א, 1991 [להלן "חוק עובדים זרים" או "החוק"]. העבירות מיוחסות לנאשמת 2 בהיותה מנהלת של הנאשמת 1, וזאת לפי סעיף 5 לחוק.

לטענת הנאשמות, דין כתב האישום שהוגש נגדן להתבטל מחמת הגנה מן הצדק. לטענתן הגשת כתב האישום נגועה באפליה ובחוסר סבירות. לשיטתן, בנסיבות העניין, בשים לב לכך שהסדירו לעובד ביטוח רפואי, והקפידו לשמור על זכויותיו, היה מקום להסתפק בכך שינקט נגדן הליך של קנס מנהלי, וכי לא ינקט הליך פלילי.

המאשימה מבהירה בתגובתה כי כתב האישום הוגש נגד הנאשמות בהתאם למדיניות שנקבעה על ידי הממונים על התביעה, לאחר שהוברר כי הנאשמות העסיקו את העובד למשך תקופה ארוכה שנמשכה בין שנה לשנתיים ימים. לטענת המאשימה, מדובר בטעם סביר ואין כל עילה כי בית הדין יתערב בו.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל דעה כי דין הבקשה לביטול כתב האישום להדחות.

נקיטת כתב אישום יזום בעבירה מנהלית

העבירות נשוא כתב האישום נקבעו כעבירות מנהליות. משמעות הדבר היא, כי ניתן היה להטיל על הנאשמת 1 קנס מנהלי ולהימנע מהעמדתן של שתי הנאשמות לדין פלילי. כתב האישום הוגש במסגרת שיקול הדעת שניתן למאשימה, בהתאם להוראת סעיף 15 לחוק העבירות המנהליות, אשר קובע כדלקמן:

15.קביעת עבירה כעבירה מינהלית אין בה כדי לגרוע מסמכותו של תובע להגיש בשלה כתב אישום, כאשר הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת מטעמים שיירשמו, ובלבד שטרם נמסרה הודעה על הטלת הקנס; ...

מיום 21.5.2003

תיקון מס' 4

ס"ח תשס"ג מס' 1875 מיום 21.5.2003 עמ' 76 (ה"ח 3063)

15.קביעת עבירה כעבירה מינהלית אין בה כדי לגרוע מסמכותו של תובע להגיש בשלה כתב אישום, כאשר הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת מטעמים שיירשמו, ובלבד שטרם שולם קנס מינהלי בשל אותה עבירה ובלבד שטרם נמסרה הודעה על הטלת הקנס; סעיף זה אינו גורע מסמכותו של תובע להגיש כתב אישום אם ביקש מקבל ההודעה להישפט על העבירה.

כידוע, חוק העבירות המנהליות, נועד להעמיד בידי רשויות האכיפה אמצעי נוסף, בצד הסמכות הרגילה שבידי התביעה ליזום הליכים פלילים, על מנת שיוכלו לפעול באופן יעיל מידתי ואפקטיבי לאכיפת החוק.

אין לכחד, כי בפיתוח המסלול המנהלי שקל המחוקק בין היתר את היתרון שבהפחתת העומסים על המערכת המשפטית, מקום שניתן להשיג את תכלית ההליך הפלילי באמצעים אחרים. ואולם, יתרונו המהותי, הוא בכך שהוא מאפשר יצירת הרתעה כלכלית משמעותית ואפקטיבית, מבלי להכתים את מבצע העבירה בכתם של הרשעה פלילית, ותוך השקעת מאמצים נמוכים יחסית מצד רשויות האכיפה.

ואולם, המחוקק היה ער לכך, כי יתכנו מקרים בהם הקנס המנהלי לא יצור הרתעה מספקת או שלא יהיה מתאים מסיבה אחרת, ולפיכך, נקבע בסעיף 15 לחוק העבירות המנהליות כי תובע יהיה מוסמך להגיש כתב אישום בגין עבירה שנקבעה כעבירה מנהלית – כאשר הנסיבות מצדיקות זאת ומשיקולים שירשמו.

בית המשפט העליון עמד על כך שפרשנות ראויה של הוראות חוק העבירות המנהליות מחייבת, כי בכל הנוגע לעבירה שנקבעה כעבירה מנהלית, דרך המלך תהיה – נקיטת הליך מנהלי, ואילו החלטה של תובע להגיש כתב אישום תהיה החריג לכלל (ראה בג"צ 5537/91 אליהו אפרתי נ' כרמלה אוסטפלד, פ''ד מו(3) 501).

אציין כי להרשעה פלילית, עשויות להיות השלכות קשות על יכולתו של המורשע להשתלב בשוק העבודה, לקבל רישיון לעיסוק, לקבל אשרה (ויזה) למדינות שונות ועוד כיוצא באלה תוצאות שיש להן השלכה ישירה על יכולתו של הנאשם לממש את זכויותיו לחופש העיסוק, חופש התנועה, שמו הטוב ועוד. מכאן הזהירות שבה מחויב תובע לנקוט, בעת שהוא מקבל החלטה על הגשת כתב אישום פלילי, חלף קנס מנהלי.

ראוי להזכיר דברים נכוחים שנכתבו בהקשר זה על ידי כב' השופט (בדימ') מ. חשין בבג"צ 5537/91 שכבר נזכר לעיל :

"לא הרי המשלם קנס מינהלי כהרי העומד למשפט פלילי, וכבר עמדנו על האות שנאשם במשפט פלילי עשוי לשאת על מצחו. שמו הטוב של אדם - כבודו ושמו הטוב - נתונים בידיו של תובע, וראוי איפוא שתובע ישקול בכובד ראש אם יגיש ואם לא יגיש כתב-אישום בעניינו של פלוני. הדרישה לרישום הטעמים נועדה לשמש ערובה - ולו חלקית - לאותו כובד ראש נדרש. לעולם יזכור תובע ותשמור פרקליטות מה כוח ושליטה על חיי אדם וכבודו ניתנים בידיהם. וכדברי השופט ג'קסון כפי שהם מובאים על-ידי השופט ברק, בבג"צ 329/81, ב"ש 217/82, 376/83, 670[15], בעמ' 335: 'The prosecutor has more control over life, liberty and reputation than'any other person in america "

לאחרונה שב בית המשפט העליון ועמד על כך ששימוש נרחב בדין העונשי, מגביל את חירויות הפרט ומביא לפגיעה חמורה בזכויותיו. מכאן, התפיסה כי השימוש בדין הפלילי צריך להיעשות באופן מידתי, כאמצעי של "מפלט אחרון", שייוחד להתנהגות שיש עימה גינוי ואשמה. בית המשפט העליון אף הזכיר את הביקורת על השימוש בדין הפלילי לשם אכיפתם של כללי זהירות ורגולציה, שהאשם אינו עומד ככלל במוקדם, איסורים שאפשר שראוי יותר לאכפם באמצעים מנהליים ואזרחיים. העובדה שעבירות "של תקנת הציבור" הינן עבירות קלות באופן יחסי, שאין מטען מוסרי שלילי נלווה להן, מצדיקה לפי תפיסה זו, שלא להטיל על מבצעיהן את הכתם הכרוך בהרשעה פלילית. (ראה פסק דינו של בית המשפט העליון בבג"צ 93/06 ד.נ. כל גדר בע"מ נ' מדינת ישראל – פורסם בנבו).